איך למסגר את הבעיה הזוגית? האם זו סוגיה של תקשורת? פערי חשק? חוסר אמון בקשר? פצעי היקשרות שצפים שוב ושוב? הסכם לא כתוב שהופר?
ועוד שאלה חשובה לפני שיוצאים לדרך – האם צריך לפתור את כל הבעיות שהוזכרו? האם הן ניתנות לפתרון?
אתאר בקצרה טיפול מבוסס מובחנות כבסיס לניתוח הקושי ביחסים.
מובחנות, מושג שטבע הפסיכיאטר מורי בואן (Murray Bowen), עוקפת באלגנטיות את כל השאלות האלו.
כדי שקשר יצליח, התשובה המהפכנית והפרדוקסלית היא שצריך לזנוח את הפנטזיה אודות זוגיות מסונכרנת והרמונית. לזנוח את החלום לשניים שהופכים לאחד. כלומר, במקום לרפא את פצעי ההיקשרות אחד של השני, במקום להתפשר על פערי התשוקה, במקום לרכך את התקשורת ובמקום להיצמד להסכמים שנועדו לייצר שלום בית – צריך לשאוף להיות כמה שיותר עצמך בתוך קשר. כמו שיותר שניים שהם שניים. וזה אומר לריב יותר, לריב נכון. וזה אומר לפגוש את האחר כאחר, מבעד לפנטזיות.
חלק מהאנשים יעדיפו את הפנטזיה על פני בן או בת זוג ממשי. חלק יעדיפו לחפש כלים לנצח, בתקווה שעם מספיק כלים, ההרמוניה תושג. אלא שכדי לממש את ההרמוניה, אחד מרצה ושני מרוצה. אחד תובעני והשני קורבני.
כך גם עם מילוי צרכי האחר. אנחנו הופכים לספקי צרכים. בן או בת הזוג מפתחים התמכרות שתבטיח שהזוגיות לעולם לא תסתיים. איזה מכור יעזוב את הספק שלו? בגישת מובחנות, הדינמיקה הזו נתפסת כהרסנית. דווקא תסכול, כלומר חוסר היענות לצרכים, זו הזדמנות לגדילה. אם וכאשר צרכים מסופקים, הם מסופקים מתוך בחירה ולא מתוך ריצוי. מתוך רצון להעניק ולא מתוך פחד או נקמה.
סיכום – קפיצה התפתחותית בתוך קשר היא היכולת לתת מענה לצרכים של האחר כי אנחנו בוחרים לתת ולא כי חייבים או ככלי לשלוט ולפתח תלות
זה כבר צעד הרחק מיחסים של משא ומתן בלתי פוסקים.
יש כאלו שיגידו שאין מנוס מדיפלומטיה בלתי פוסקת. יש כאלו שיגידו שכמו שמלחמה היא עוד צורה של דיפלומטיה, כך גם מריבה היא עוד צורה של תקשורת. ואכן, מריבה היא ניסיון לדבר צרכים מבלי לדבר על צרכים.
השאלה הגדולה היא – כמו ביחסים בין מדינות, כך גם יחסים בין בני זוג – האם אפשר לדלג מעל שלב המשא ומתן ולהכיר בריבונות של כל מדינה ובזכות של כל אחת מהן לעצמאות?
בעיקר כי זה מעייף, וזה עבודה. עבודה קשה, אם מניחים שצריך לשמר איזה מאזן של סיפוק צרכים. גישות מסוימות בטיפול זוגי ממש מדברות על ״שער המרה״ של 10 אינטראקציות חיוביות על כל 1 אינטראקציה שלילית…
זו תהייה אמיתית, איך אפשר לצמצם תובענות ותלות מבלי לקרוס לתחושת שותפים בדירה או שכנים חביבים? זה מחייב שינוי דרמטי באופן בו תופסים יחסים כהרמוניה ובני זוג כספקי צרכים.
סיכום – ככל שאדם מחובר יותר לעצמו, כך הוא מחובר יותר למערכת היחסים, ממקום אותנטי. מבלי לרצות ומבלי לתבוע. מבלי להתמכר ומבלי למכר.
במילים אחרות,
הלבד נהיה נסבל יותר – כשמקבלים את בן או בת הזוג על רצונם להתרחק
המריבות נהיות סוערות פחות – כשמפסיקים לראות בבן או בת הזוג כספק הצרכים שלנו
היציבות של הקשר עולה – כשמוכנים לראות את בן או בת הזוג במציאות ולא רק מבעד לתפקיד שהענקנו להם
הבחירה בקשר נהיית אמיתית – והנכונות להיות נוכח ושותף עולה
ועוד דרך לחשוב על מובחנות – המובחנות היא גם בן אדם לבין הקולות שהטמיע בתוכו. כילדים ייתכן והיינו ספקי הצרכים של ההורים שלנו. אמא שהתקשתה באינטימיות עם אבא והפכה את בנה לספק האינטימיות בחיה. היא חברה אליו, כי האבא לא היה זמין, והילד הפך לילד הורי: הורה להוריו. כאדם בוגר, הוא כלוא בתוך תפקיד שלא בחר בו. כיצד יבחין את עצמו מתפקיד שלא בחר בו? כאדם בוגר, הוא עשוי למצוא את עצמו במערכות יחסים בהן הוא מתאמץ לספק צרכים של בת זוג, כי זו הדרך היחידה בה הוא מסוגל לחוות אינטימיות. כי כך הוא למד. זה כמובן מעלה שאלה מהותית לגבי אותנטיות. בהינתן שכל אחד מאיתנו הוא צירוף של אינספור הזדהויות עם אנשים קרובים, כיצד נוכל להפריד בין הקולות שמנהלים אותנו לבין הקולות שהם שלנו, מבחירה?
