ישנן סיבות רבות לקיים זוגיות מונוגמית וישנם בני זוג שבוחרים מרצון להתחייב לאדם אחד בלבד. העובדה שמדובר בצורת הזוגיות הנפוצה יותר מעידה שהשיטה עובדת. מנגד, שעור הבגידות המטפס כמו גם שעור הזוגות שאינם מאושרים, מהווה קייס חזק בעד פוליאמוריה. יש יאמרו שהיא תמיד הייתה בסביבה, מוצגת כמונוגמיה סדרתית.
כך או כך, חשיבה פוליאמורית מאפשרת לזהות את הסדקים בשיטה. עבור חלק מהאנשים הסדקים עמוקים כל כך שהם מצדיקים לזנוח את השיטה. עבור אחרים, חשיפת הסדקים היא בסיס לעבודה וחיזוק הקשר המונוגמי.
בואו ננסה לפרק את המתח בין שתי צורות לקיים זוגיות, מבלי להיכנס לשאלה כמה היא פתוחה או סגורה:
מונוגמיה היא כלא
מנקודת מבט פוליאמורית, זוגיות מונוגמית מוגדרת כבלעדיות על אדם אחר, בין אם מינית/רגשית. הבלעדיות הזו עשויה לחבל בתחושת החופש של בני הזוג. התוצאה היא יחסים של כפייה או ריצוי או פשרה בה שני הצדדים מוותרים על עצמם. מכאן שהאתגר בזוגיות מונוגמית הוא להיות נאמן רגשית ומינית לאורך זמן מבלי להרגיש בכלא מבלי לקרוס לתוך קורבנות בה הצרכים לא מסופקים או לתוך תובענות בה הצרכים מסופקים על חשבון האחר.
מונוגמיה מזמנת בגידה בדיוק בגלל שהיא לא מאפשרת אותה בגלוי. בשם החופש אדם עשוי להפר בלעדיות בסתר. מנגד, פוליאמוריה מקבלת את הצורך האנושי בגיוון זוגי ולכן כאשר הפרת בלעדיות נעשית בגלוי, היא מפסיקה להיות בגידה והופכת לפעולה משחררת של נאמנות לעצמך.
1:0 לפוליאמוריה
חופש בא במחיר של אי וודאות
מונוגמיה היא צורת ארגון עתיקה שמשמשת עד היום להשגת מטרות משותפות. היא ביטוי של שיתוף פעולה. מחויבות להשקיע את כל מאמצינו הרגשיים והכלכליים באדם אחד, כפי שהיינו עושים בכל פרויקט שדורש מיקוד. ככל שקשר פתוח יותר, כך היכולת לקדם מטרות משותפות מאותגרת (למשל, ילדים, קניית דירה).
במושגים כלכליים, הנכונות להשקיע צונחת בתנאי אי וודאות. גם אם יש אמון גבוה, המושקעות בכמה קשרים במקביל מעלה מורכבות של נאמנות כלכלית, רגשית, מינית, חברתית והופכת את ההשקעה הזוגית להשקעה בסיכון גבוה.
כשלא מחפשים בבן הזוג משענת, כשזוגיות היא רק בונוס לחיים עשירים גם כך, כשאת כל הדברים אפשר להשיג לבד (למשל, ביטחון כלכלי, גידול ילדים, מין), פוליאמוריה היא צורה טהורה וחופשית של אהבה, אין ספק. אבל כמה אנשים מגיעים לדרגה כזו של חוסר תלות באחרים? אפילו הגיעו לדרגה כזו, מה מבטיח שיישארו במקום הבלתי תלוי בו הם נמצאים?
1:1
כשאתה שייך לכל המקומות, אתה לא שייך לשום מקום
מונוגומיה היא לא רק אויב החופש. היא גם בסיס לתחושת שייכות. באקלים תרבותי בו חופש הוא ערך עליון ומדד לאותנטיות, אפשר לשכוח שזהות אותנטית נבנית גם מתוך תחושת שייכות. הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון הדגיש את החשיבות של יצירת זהות קוהרנטית.
בן זוג הוא חלק בלתי נפרד מסיפור חיים שנכתב בשניים. פוליאמוריה לא סותרת את הרעיון של קשר ארוך טווח (ויש יאמרו, היא זו שמאפשרת זאת), אבל אפשר להניח שהמים סוערים והספינה מטלטלת יותר בקשר פוליאמורי.
בניסוח אחר, כשאתה שייך לכל המקומות, אתה לא שייך לשום מקום.
1:2 למונוגמיה
מהונדסים לרדוף אחר הפנטזיה הרומנטית
אחת הסיבות לבקש בלעדיות היא כדי לקיים את התחושה שאם בן הזוג בחר בי ורק בי, משמע אני מיוחד/ת (להלן ״הפנטזיה הרומנטית״). מנגד, אם בן הזוג יבחר לספק את צרכיו דרך האחר, תחושת הערך העצמי תקרוס.
מכאן שהמידה בה בן הזוג יחוש מאוים על ידי בגידה, או בקשה לפתוח את הקשר, תלויה במידה בה הוא מבסס את ערכו העצמי על הפנטזיה הרומנטית. המידה בה יבחר לבגוד בסתר או לפתוח את הקשר בגלוי תלויה במידה בה בן זוגו מוכן לוותר על הפנטזיה הרומנטית. כשהערך העצמי שלנו משתקף דרך עיניו של האחר, ואנחנו גוזרים על עצמנו בלעדיות הדדית כדי למנוע תחרות מבחוץ, אנחנו חושפים זהות לא מגובשת. לו היינו בעלי תחושת עצמי איתנה, פעולותיו של האחר לא היו מעידות על ערכנו. קנאה לא הייתה מתעוררת אל מול הפרת בלעדיות. אבל כשבן זוג הוא המקור הבלעדי לאינטימיות, כסף, סקס, חברה וכו׳, הקנאה מתעוררת מול כל איום על הקשר- למעשה- מול כל גורם מפר בלעדיות.
פוליאמורי, מה הוא אומר? ביום שנרפא את תחושת הערך המשוקף דרך האחר, נזנח את הפנטזיה הרומנטית, נשאף למובחנות רגשית, מינית, כלכלית וחברתית- עוקץ הבגידה יקהה, הצורך להסתיר יעלם, לא ננוהל על ידי קנאה ורכושנות, נוכל לשאת את הלבד ולבחור זוגיות מתוך חופש ולא מתוך הגנתיות.
2:2
שותפי דירה סימפטיים
הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כתב רבות על המהפכה באופן בו אנו תופסים מציאות אל מול פנטזיה מאז ימי פרויד (שאחד מכינוייו הוא ״תליין האהבה״). פסיכואנליטיקאים כמו וויניקוט ערערו על מעמדה של ״המציאות״ כמדד לבריאות נפשית והדגישו את החשיבות של יכולת לנוע בין פנטזיה למציאות. קח מהילד את הפנטזיה המשחקית (״מתי כבר תגדל?״) ותקבל מבוגר מתפקד אך כבוי מבפנים.
בהקבלה, קחי מבני זוג את הפנטזיה הרומנטית ותקבלי שותפי דירה סימפטיים. הנקודה היא שיש ערך לפנטזיה הרומנטית, מהונדסת תרבותית ככל שתהיה, מבחינת היכולת לאפשר לזוג לשחק אחד עם השני. גם אם המחיר הוא אשליה.
Having said that, אני חושב שזה גול פסול. פוליאמוריה אינה בהכרח התגלמות המציאות. היא יכולה להיות משחק אלטרנטיבי בו שחקנים ממקסמים הנאה ומצמצמים תלות. פוליאמוריה לא שוללת אהבה פנטזיונרית, היא שוללת את הפנטזיה הרומנטית של הנסיכ.ה על הסוס.ה הלבנ.ה.
לכן- 2:2
אותו מנגנון שנועד לשמור על הקשר, הורס את הקשר
בתוך הכלא של מונוגמיה, כשאין יותר חופש בחירה, קשה להימשך אל השובה שלך. אפקט המים הגנובים בתוך קשר מונוגמי הופך את התשוקה לאחר למתוקה, מה שמגדיל את אטרקטיביות האחר הבלתי מושג.
ואם זה לא מספיק יש עוד שלשלאות נוספות שמכבות את התשוקה – שלשלאות של נישואים, משכנתא, הסכמי ממון, גידול ילדים. כל דבר שמוסיפים לו את הציווי ״כי חייבים״, מוציא את החשק, ולכן קשה לתחזק את התשוקה בתוך קשר מונוגמי. מונוגמיה הרסנית כי שני בני הזוג נמנעים מלבטא באופן מלא את עצמם, את תשוקותיהם, שמא הקשר לא יעמוד בכך. באופן פרדוקסלי, אותו מנגנון שנועד לשמור על הקשר, הורס את הקשר. ככל שקשר מעמיק, הולכת ופוחתת הנכונות להעיז לבטא מחשבות ״אסורות״ ולערער על הסטטוס קוו הרגשי\מיני שהתקבע. הקשר נע מפתיחות והרפתקנות בראשיתו לשמרנות זהירה בסופו.
האחר נלקח כמובן מאליו כי זו עוד צורה להשגת שליטה- הפיכת האחר למוכר, מוכר מדי.
3:2 לפוליאמוריה
כשאתה תלוי בכולם, אתה לא תלוי באף אחד
מה שמניע את הפוליאמורי כאמור הוא תחושת חופש ונאמנות לעצמו. חופש ונאמנות לעצמך אפשריים במקום שבו כל אדם במערכת היחסים אדון לעצמו ואין תלות או תביעות מהאחר. אין צורך בפשרות כי בכל רגע אפשר לקום וללכת. אבל-
למעשה, כשאין יותר דרישות, גם אין ממש סיבות להישאר ביחד. שני אנשים בוגרים בוחרים לבלות זמן משותף, שאינו תלוי בכל מה שמתחולל במרווחים שבין מפגש למפגש.
אפשר רק לתהות מה המחיר הנפשי של תודעה פרגמנטלית שכזו. אפשר לתהות, מה המשמעות של הכחשת התלות. בראייה שכזו, פוליאמוריה היא פטנט להכחיש את התלות- כשאתה תלוי בכולם, אתה לא תלוי באף אחד.
זה היה די ברור שנגיע לשיוויון (חס ושלום לחרוץ דעה ברורה…):
3:3, לבנתיים 🙂
Photo by Dainis Graveris on Unsplash
