- פותחים ChatGPT ושואלים
- הולכים לפסיכולוג
- נושכים שפתיים וממשיכים
- מקשיבים לשיר של טונה ״גם זה יעבור״
האומללות מבוזבזת על האומללים
איך מתמודדים עם לב שבור לפי לואיס סי.קיי:
איך מתמודדים עם לב שבור לפי לאקאן?
את הסרטון הזה הבנתי רק אחרי שנחשפתי לרעיונות של לאקאן.
לפי לאקאן הלב היה שבור עוד קודם. מה שחסר לך עכשיו, היה חסר גם קודם. כמו דג שלא יודע מה זה רטוב, כשאנחנו שקועים בתוך הפנטזיה הרומנטית (מוכר גם כ״המכסה והסיר״) אפשר לשכוח לרגע שתמיד חסר. ברגע הפרידה, כמו דג שמושלך מחוץ למים, אנחנו נזכרים. זה כמובן לא עוזר בכלל להתמודד עם הלב השבור. זה רק פותר אותנו מהתחושה שדברים היו יכולים להיות אחרת. שבקשר הבא אנחנו לא נדע עוד חוסר. חתרנות לשמה. עמדה מתריסה כמעט כמו להניח שהקדמה לא לוקחת אותנו לשום מקום קדמי יותר מהמקום בו אנחנו עומדים עכשיו.
ובעודנו מחוץ למים, אנחנו נזכרים כמה זה נפלא לשחות. לו רק יכולנו להיאחז בתחושה הזו גם בעודנו בתוך המים. לואיס סי.קיי מפספס את החלק הכי טוב- הרגע שהוא מחוץ למים ונזכר כמה טוב לשחות. הטריק, אם יש טריק, הוא לשמר תודעת רטוב בעודך בתוך המים. תודעת חסר בעודך בתוך השפע. תודעה משתוקקת בעודך מתענג.
אי אפשר שלא להתאהב בדמות של הרופא המיזנטרופ. הוא לועג לגיבור, מסרב לזכור את שמו, מכנה אותו אידיוט, מבקש ממנו להרים את הגללים של הכלב. כל אחת מהפעולות האלו ספוגה בחכמה זנית שנועדה להזכיר ללואיס שיסתכל לאן שהאצבע פונה, לא על האצבע עצמה.
הכוס הריקה של לאקאן
החלק הכי טוב הוא להשתוקק, לא להתענג. בהתענגות יש שובע. בתשוקה יש תנועה. למה לבחור להישאר צמא?
כיצד אנחנו ניגשים למפגש עם חצי הכוס הריקה? נניח לרגע שיש יותר משתי פרשנויות אפשריות, לראות חצי כוס ריקה או מלאה. אפשר למשל להעביר את המים לכוס קטנה, והחוסר נעלם. מינימליזם. אפשר לסרב לשתות ולהנות מאשליית ה״לא חסר כלום״. ניהיליזם. אפשר לשתות ישירות מהברז. תחושת שפע. אפשר ללמוד לראות בריקות מלאות ובמלאות ריקות. בודהיזם. אפשר להתענג על עצם השתייה ואפשר להתענג על ההשתוקקות לשתייה, שמגיעה לשיאה רגע לפני שלוגמים את הלגימה האחרונה. זה כבר להוציא מים מהסלע. ואפשר גם לראות בחצי הכוס משל לחיים ולשתות את התובנות הבאות; חוכמה כתחליף למים החסרים.
חוסר הוא מושג מרכזי בתיאוריה של לאקאן. לאקאן בוודאי ישאל מדוע אנחנו מתעקשים לשתות מים בכוסות שמבליטות את המים החסרים. לו רק היה אפשר לפתח כוס שמתאימה את מימדיה לקצב השתייה… במילים אחרות, הצמא למים- ביולוגי, תרבות צריכת המים- עשויה להצמיא.
והנה אנחנו נשארים לנצח בחיפוש אחר נקודת שיווי המשקל בין מלאות לריקנות שמאפשרת לנו להגיע לתסכול אופטימלי- מספיק מלא כדי להרוות, מספיק ריק כדי להעריך את מה שנשאר.
