מספרים על יואל הופמן שבדיבייט פילוסופי בו השתתף, אחד הפרופסורים טען שאין ממשות. הופמן, בפעולה זנית למדי, בחר לסתור את טענות עמיתו על ידי השלכת התיק לעברו. הסיפור הזה, שייתכן ואינו אלא אגדה, עולה בראשי מדי פעם, ועלה שוב כאשר נתקלתי בציטוט הבא:
״הטקסט הוא הטקסטיל של הנפש. המלבוש של העצמי, שעוטף את עצמו במילים ומספר לעצמו סיפורים אודות עצמו, נותן בעצמו שמות״ (אסתר פלד, בספרה ״פתיחות מלאה וספק״).
העובדה שאנחנו טבולים בשפה – מבלי יכולת להרים את הראש מחוץ למים – יוצרת את הרושם שאין ממשות מלבד זו שאנו יוצרים, אנו היצורים הנרטיביים. ואז מגיע תיק מעופף ובאבחת כאב אחת מחייב אדם לחזור למציאות המיידית. ואפילו אז, לא ברור מה כואב יותר, משקל התיק או משקל העלבון של פעולה מעליבה מצד מרצה עמית במוסד אקדמי מכובד. הסדר הופר, כללי השיח הופרו, ופתאום מציצה לה מבעד לדיון המנומס פיסה של טבע פראי.
שפה, אותה שפה שבאמצעותה אנחנו תופרים בגד שיסתיר מציאות בלתי נסבלת, נטולת וודאות, מעניקה לנו זהות שהיא חופש וכלא בו זמנית. חופש, כי אין צורך לפגוש את המציאות, או את הממשי, בשפתו של לאקאן. כלא, מאחר ואנו מאבדים קשר אל הממשי, קונים יתר על המידה את הסיפור שיצרנו. ומכאן נגזר שהטיפול תפקידו לחזק או להחליש את הנרטיב שאדם מספר לעצמו על חייו, המילים שבאמצעותן הוא מתאר את עולמו, כתלות במידה בה הן משרתות אותו.
מתי אנחנו נדרשים להנדס את השפה מחדש? כאשר אדם מגלה שהמילים שהוא אוחז בהן לא משרתות אותו יותר. מגלה שמה שחשב על המציאות הוא שגוי. כמו תיק מעופף, לפעמים נדרש אירוע שהוא מעבר לשפה, אירוע מטלטל שלא ניתן להמשיג אותו, כדי לעורר שינוי תפיסתי.
דוגמא: זוג על רקע בגידה מגיע לטיפול ובוחן מחדש את אופי הקשר. פתאום המילים אהבה, נאמנות, מחויבות, נישואים – דורשות עדכון, מתרוקנות מתוכן, מקבלות משמעות חדשה. מי זה האדם שלצידי? מי זו האישה שבה התאהבתי? ובעיקר – מה זה אומר? מה זה אומר עלי?
אסתר פלד מדייקת במילותיה את התהליך הזה, של תפירת זהות. לא דימוי עצמי יצרנו, אלא דמוי-עצמי, כמו דמוי פרקט, דמוי עץ, מדמה את הדבר האמיתי, אבל חסר את תכונותיו. הנה הדמוי עצמי, עצמי בכאילו, הולך ומתמוסס לו, מין תחפושת חד פעמית שתפקידה הגיע לסיומו. האם מתחת לדמוי עצמי שוכן לו עצמי אמיתי?
האם לאחר הבגידה אנחנו מכירים בכך שכל הזמן הזה התהלכנו עם חיקוי, עם תחושת עצמי משוקפת, שתלינו יותר מדי תקוות שווא במה שמתגלה כשקר וכזב? בשפת הכלכלנים ההתנהגותיים, יש פה סאנק קוסט (Sunk cost). יותר מדי אנרגיה הושקעה במסיכה הזו שנקרא אני. ומנגד, כל כך מעט נעשה כדי לחקור מי אני. אפשר היה יותר.
ואז מגיעים לטיפול זוגי, כאילו הטיפול יכול לעסוק בזוגיות במנותק משאלת הזהות. באופן טבעי, באופן שמנסה לחמוק מתיקים מעופפים, המשאלה היא לא לגלות את עצמך, אלא לתקן את האחר. אלא שהמרפא לא נמצא אצל בן או בת הזוג. המרפא הוא להיפטר מהדמוי עצמך. להשיל את השכבות של הבולשיט. בהקשר הזה, משבר הוא הזדמנות נפלאה להשיל את העור המיותר. זו אותה תחושת מחנק של טוטליטריות המסמן, הדיקטטורה של השפה, של המילים שהשתמשנו בהן עד כה כדי להגדיר את עצמנו.
ולקאקאן היה וודאי מוסיף, אנחנו נאחזים בהגדרות שלנו מבחירה, אנחנו כולאים את עצמנו רק כדי שתתאפשר תנועה של בריחה.
בחזרה לתיק המעופף – התפקיד של המטפל הוא לחבר את המטופל למקום שרוצה לגדול.
זה טריקי, בגלל שהנחמה שבזהות בכאילו היא גדולה. אפשר לבכות עם המטופל על מר גורלו, אפשר להיות אמפתיים לכאב הבגידה שהמטופלת חווה כשבר בחייה. ואפשר גם לחתור מתחת לתפיסות הישנות, להרגל ללבוש זהות עטופה במילים ישנות, שמרוקנות אותנו כסובייקטים ממשמעות.
כותבת אסתר פלד: ״טיפול שמסרב לטפל ב״דימוי העצמי״ בפרט ובעצמי בכלל, הוא טיפול ערמומי. הוא מפקיר את ה״דימוי העצמי״, שהוא תמונת מראה של המטופל,התמונה שהוא אחוז בה ומשועבד לה. במקום לטפח את הדימוי העצמי, הוא חותר תחתיו. מתחת לדימוי העצמי יש אדם שרוצה לחיות, ואליו יש להגיע״. כלומר, אמפתיה, השתתפות בצער, או באופן קונקרטי יותר, הגשת טישו למטופל דומע, היא לא תמיד הדרך הנכונה להגיע לשם. זו לא הדרך לצמיחה מנטלית. וויניקוט וקוהוט יגידו אחרת. אבל לראייתה של פלד, הקשר בין בכי לחשיפה ובין חשיפה לצמיחה מנטלית הוא לא קשר מובן מאליו. ואולי שווה לשאול- על מה הבכי? בכי על פרידה מנשל העצמי שעלינו להסיר? זה בכי בריא. כמו קנאה – שיכולה להיות בריאה ולא בריאה. קנאה בריאה כשהיא מראה (mirror) למה שחסר לנו. בכי בריא כשהוא מבטא אבל על פרידה מחלקי עצמי שלא משרתים אותנו יותר. בכי לא בריא כשהוא משמר את ההזדהות שלנו עם עצמי בכאילו. קנאה לא בריאה כשהיא מעכבת צמיחה מנטלית.
טיפול שכזה מניח שיש שם אדם מתחת לדמוי עצמי שמייחל להשתחרר. יש לו את הסיבות שלו לא להשתחרר. הוא עומד על הבמה, שוטח את טיעוניו, דורש שיאמצו את עמדתו ביתר שאת. הרים של מילים להתכסות בהן. והמטפל שמסרב להיות אמפתי, אמפתי לדמוי עצמי, נמצא שם, אוחז בעמדה הטיפולית שעדיף מבחירה, עדיף משוחרר, חופשי מנטל מילים חונקות.
