אחת הבקשות הלגיטימיות במפגש טיפולי היא לקבל כלים. לשם כך הולכים למטפל זוגי – לקבל כלים שיאפשרו לזוגיות לצאת מתוך הלולאה של מריבות וריחוק, מתוך ייאוש ושעמום. כמטפל זוגי, אני תוהה מה עומד מאחורי הבקשה לקבל כלים. כמה הנחות עומדות בבסיסה:
1. הזוגיות היא בעיה שיש לתקן
2. כלים הם הפתרון
כמובן לא כל המטופלים מחזיקים בהנחות יסוד אלו, ולא תמיד הן מנוסחות באופן מפורש, אבל לפעמים הן מרחפות בחדר הטיפולים וראוי לחשוב עליהן.
1. הזוגיות היא בעיה שיש לתקן – להנחה הזו יש כל מיני גלגולים. בגרסא אחרת, פחות "מוארת", בן או בת הזוג הם הבעיה. בכל מקרה, יש בעיה. הוא נוקשה, היא מקובעת, הוא נמנע, היא תוקפנית, הזוגיות מוזנחת, המיניות רדומה, התקשורת כבויה, המוטיבציה לשינוי – בדעיכה. מתי כבר נלמד לדבר, להקשיב, לתמוך, לפרגן, לאהוב? כך או כך, באנו לתקן.
בחשיבה של פתרון בעיות, ההסתכלות היא לינארית, מדידה ובינארית: יש או אין בעיות. הקשר מתפקד או לא מתפקד. אם המטפל נשאב לחשיבה שכזו, גם הוא מודד את הטיפול על סרגל דמיוני שנע בין סבל לאושר ובו התנועה אפשרית בכיוון אחד בלבד.
חשיבה של פתרון בעיות היא תוצאתית, מדידה, מוכוונת מטרה, ממוקדת סימפטומים, לוגית. היא מועילה כשאנחנו מתכוננים לחצי מרתון. כשיש לנו יעד חד פעמי. היא טובה לרגע, למשחק מזדמן. היא טובה כדי להשיל מעלינו 10 קילו, לא כדי לסגל אורח חיים בריא.
תודעה של זוגיות לא מבוססת על פתרון בעיות. היא לא נמדדת על סרגל של סבל לעומת אושר, אלא על סרגל של ריקנות לעומת משמעות. היא לא נמדדת על בסיס הצלחה וכשלון אלא על בסיס חיבור וחיות לעומת ניתוק וקפאון.
מנגד, חשיבה יצירתית בתוך זוגיות רואה את הקשר כיצירה משותפת. הזוגיות היא סיפור שנכתב בשניים. סקרנות היא התרופה להגנתיות ותגובתיות. היא הבסיס לתקשורת שבה אנחנו לא יודעים מראש מה האחר חושב או רוצה לומר. בחשיבה יצירתית אנחנו לא מנסים להיות צודקים, אנחנו מנסים להיות מקוריים. לא לשמר דפוסים, אלא ליצור דפוסים חדשים. הזוגיות היא משחק, עם חוקים שמתעדכנים כל הזמן. הקשר כבר לא נמדד על סקאלה של בעייתי-לא בעייתי. מתפקד או לא מתפקד. הוא נמדד על סקאלה חדשה: הקשר חי או לא חי?
יש רגע בטיפול שבו בני זוג מדברים אחד עם השני ולא אחד על השני. רגע שבו הם מופתעים – "את זה עוד לא שמעתי". הרגע הזה הוא חלון לחוויה חדשה שמתוכה יכולה לצמוח הבנה איך אפשר לספר אחרת את הזוגיות. הבנה שאין אמת אבסולוטית ולכן גם אין טעם להיות צודקים. מעבר משיח של עובדות לשיח של סקרנות.
במצבים כאלו, מה שלפני רגע היה בעיה, מפסיק להיות בעיה. הוא הופך להיות משאלה שלא קיבלה מענה, עיסוק בעצים שהסתירו את היער. מרחב חדש לחקירה עצמית בתוך הזוגיות נפתח.
2. כלים הם הפתרון – המשאלה לכלים מהמטפל היא ביטוי של תחושת "חסר לי". לפעמים באמת חסר לנו. לפעמים תקשורת מקרבת, מקרבת. לפעמים סדנת סופ"ש או דייט שבועי מובנה בלו"ז, שוברים שגרה ומאפשרים מפגש חדש עם בן זוג ישן. לא תמיד חייבים להחליף את המשקפיים, לפעמים אפשר להחליף את ההתנהגות והשאר – רגש, מחשבה, תשוקה, יבואו בעקבות ההתנהגות.
עם זאת, ראוי לחשוב לרגע מה מתחבא מאחורי תחושת ה"חסר לי". אולי מה שנדרש עבור הזוג זה לא להוסיף כלים לארגז הזוגי, אלא לשחרר תפיסות והנחות לגבי האחר. לקבל את החוסר שבו ובזוגיות.
כלים הם בדיוק מה שהם – כלים. הם יכולים להקל על ביצוע של משימה, אבל הם לא יכולים לגעת בשאלה העמוקה יותר – איך הגענו לכאן? איך התרחקנו, למה הסיפור המשותף שלנו הפך לשני סיפורים שלא נפגשים לעולם?
ובגלל שאי אפשר לנתק את השאלה "מה הפתרון?" מהשאלה "מה הבעיה?", בעיה שממוסגרת ככשל תקשורתי מובילה לפתרונות תקשורתיים. בעיה שממוסגרת ככשל רגשי מובילה לפתרונות רגשיים וכך הלאה. לכן לעיתים הכלי, מעצם היותו נגיש וברור וזמין, הופך למגדיר של הבעיה. ספר לי מה הכלי שלך ואספר לך מה הבעיה.
בעיני, בבסיס החשיבה של פתרון בעיות מתחבאת פנטזיה של זוגיות מושלמת.
אמנם, למדנו והפנמנו שאין דבר כזה "מושלם" ואפילו הסכמנו להתפשר על המושלמות – גרסת אין מושלם אבסולטי, אבל יש מושלם עבורי. אך אצל הרבה זוגות, אם מחפשים היטב, עדיין מתחבאת פנטזיה על שלמות. על כך אסתר פרל אומרת שהיסטורית מעולם לא תלינו כל כך הרבה תקוות ביכולת של אהבה רומנטית להעניק לנו הכל: משמעות, ריגוש, יציבות, תמיכה, מיניות, ביטחון ותמיכה. וכל זה מבן זוג אחד שמאחל לעצמו את אותם דברים.
בבסיס של חשיבת פתרון בעיות מתחבאת גם אמונה שיש הסבר למצב. השיח בחדר הטיפולים יכול להפוך לשיח בלשי, מסע בעקבות החשודים העיקריים. מה השתבש? המטפל והזוג מעמידים פנים ביחד, שאם רק יציגו את כל הנתונים וכל העובדות, אפשר יהיה לגזור מתוך המידע תשובה. אסור להשמיט אף פרט מידע, הכל עשוי ואף ישמש את המטפל בבית המשפט לענייני אהבה.
האתגר בשיח ששואף להסברים, שהוא מוכוון צדק. הוא מוכוון מסקנות והוא מצמצם. הוא למעשה משמר עמדה תובענית כלפי האחר. האחר ממשיך להיות פונקציה במקום בן אדם.
הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן מתאר מגמה טיפולית בה עיקר הטיפול הוא לא להסביר ולפרש, אלא להבין ולחוות. האתגר של טיפול זוגי הוא ביכולת של בני הזוג לנוע מעיסוק בהסברים אל עבר הבנה חדשה של מי האדם שלצידם. מי האדם מבעד לפונקציה שלו כבן או בת זוג. מי נמצא שם? מתי לאחרונה פגשתי אותו?
ככל שיוכלו לחוש יותר סקרנות כלפיו או כלפיה, כך יהיו פחות הגנתיים. ככל שיוכלו לפגוש את הגרסא הכי חיה ועדכנית של בן או בת זוגם, כך לקשר יש סיכוי גדול יותר לצמוח. ככל שיחשבו פחות על בן או בת הזוג כבעיה ויותר כעל אדם נפרד עם עולם פנימי עשיר, כך יש סיכוי למפגש אמיתי.
ואז, לאחר שבחנו את אופי האהבה (פונקציונלית? עסקתית? תובענית? מכבדת? סקרנית?) ואת הזוגיות (כבולה בשלשלאות העבר? נוסחתית? יצירתית? משותפת?), לכלים יש משמעות.
הדייט השבועי הוא לא רק הנחייה התנהגותית. הוא חלק מרצון ליצירה זוגית משותפת. הוא לא אימון אחד נוסף בדרך לחצי מרתון, הוא שאיפה לזוגיות בריאה ופעילה. כי ככה נכון לחיות. ככה אני אוהב.ת.
התקשרות המקרבת, מקרבת לא בגלל שאנחנו נמנעים מניסוחים שליליים או מאפשרים לאחר להשלים את דבריו. היא מתאפשרת מכח הרצון לשמוע מה יש לאחר להגיד. סקרנות מחליפה הרגלים. אהבה מחליפה פחד.
