איש חי עם אישה עם שלפוחית שתן קטנה.
״את כל שנייה הולכת לשירותים״ הוא זורק לאוויר, והיא מסנגרת: ״משהו זז ברחם, מאז הלידה, וזה לוחץ שם״.
הוא חושב לעצמו – אולי זו התחלה של סכרת? – ומייד תוהה כמה רקוב מוסרית צריך להיות, אם הוא חשב להיפרד מאישה בגלל סימנים מקדימים. זהו, כבר הספינה טובעת? רקוב במיוחד, אם הוא עיבר אותה וגרם לכל הארגון מחדש ברחם. אבל זה לא הוא. הוא הכיר אותה ככה, פלוס. בכל מקרה, הוא בוודאי לא פאר הבריאות. האיש הזה מבוגר ממנה בכעשור, בן 40 וקצת והיא צעירה ויפה ולכאורה עם חוסן של נעורים. אבל המלנכוליות שטבועה בו מספיקה כדי לשרטט גרף עגום אל עבר העתיד. איפה שהיא רואה הרים הוא רואה שקיעה.
בימים פחות מלנכוליים, כשהוא פחות שקוע בעצמו, טוב להם. אבל גם אז, צריך מדי פעם להתפנות לצרכים. ואז היא נעלמת. לשירותים, נתקעת שם עד הודעה חדשה. או עד שהבן שלה קורה לה. או עד שהסרטון יסתיים. וגם הוא, יש לו צרכים. הוא גם נעלם לפעמים, עד שהסרט הרע שעובר עליו נגמר.
לעיתים, לרב נדירות, הם יכולים לצחוק על זה. הוא והמובחנות שלו. רכש סט כלים בסדנא שלימדה אותו להיות קשוב לצרכים. והיא – אוהבת להזכיר – לא שונה ממלכת אנגליה. שתיהן צריכות לפקוד את השירותים מדי פעם. וכך, הוא מובחן, והיא ליידי, וביחד הם זוג.
הם הכירו בדיוק כשסיים סדנא בה ״למד״ לחוש ראוי. חמישה ימים של התערטלות נפשית ומעט שינה. היא הייתה כבר מספר חודשים לבד אחרי שהתאוששה ממערכת יחסים. גבר ריסק את תחושת הראויות שבה. או שמא היה עסוק מדי בצרכיו? מי יודע. כך או כך, כנראה לא היו נפגשים אלמלא התברר בהתכתבות באתר היכרויות שאחד האנשים בסדנא הוא הוא אותו גבר מרסק לבבות שאחראי לפסק זמן שלקחה. זה היה מספיק מסקרן עבורם כדי להיפגש במסעדה. הם לא הזמינו אוכל, רק בקבוק יין, ועוד אחד אחריו, כשהיה ברור שנהנים. זו הייתה פתיחה כל כך מבטיחה, שהיא הבטיחה לפחות כמה חודשים של אהבה פטורה ממס. אהבה ממבט ראשון היא דבר נדיר, נדיר מכדי לקום ולזרוק. שניהם חשבו כך. ובאמת הם לא זרקו את האהבה כל כך מהר. הלב נשאר פתוח שנתיים, ובדרך היו פרידות קצרות. כשהמגיע-לי ניצח את הלבד-לי. כשהפחד ניצח את התקווה.
שנתיים זה הרבה. לא המון, אבל הרבה. הזמן מעניק לקשר עומק מצד אחד, ומצד שני הופך למחייב, מכביד, כאילו ״זה לא רציני להיפרד״, לא אחרי כל מה שעברו ביחד. והם עברו. אינסוף פרטי טריוויה שצברו אחד על השנייה. רגעים של קרבה, מקועקעים בלב. מבזיקים במהירות אחד אחרי השני, כמו וואטסאפ במופע מרשים של התעדכנות.
ביום של הפרידה הרבה הודעות רצו שם. מהר מכדי לקרוא.
וכעת, משנגמר, התמונות שצילם אותה, או ששלחה לו בלילות שישנו בנפרד, כשהגעגועים גדשו, התמונות האלו מככבות עכשיו באתר היכרויות. ועיניו של הבא בתור, שאינו מרסק לבבות, ישזפו את קווי פניה, ינסו לאתר מי מסתתר מאחורי התמונה. עיוורות לחלוטין למקום ולזמן שבו צולמה התמונה. אדישות לחלוטין למי שאחז במצלמה.
וכשישתו ביחד יין, היא תתנצל, ותלך לרגע לשירותים.
