איך להתגבר על פרידה בשלושה צעדים פשוטים

בספרו ״החמצה״, הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס טוען שהחיים שלא חיינו מנהלים אותנו לא פחות מאשר החיים שאנו חיים. פרידה מבן או בת זוג יוצרת חיתוך חד בין החיים שהכרנו עד כה לבין החיים שלא נחיה יותר. וכך, עם הפרידה, נותרת לצידנו רוח רפאים. רוח רפאים של אדם או אישה שאהבנו ואינם עוד בחיינו. תזכורת לחיים שהיו יכולים להיות עמם. כבר אין צורך לתת שמות לילדים שלא נולדו, להזמין אורחים לחתונה ללא תאריך, או לצלם רגעים קסומים במדינות שלא נבקר בהן. והיד שמגששת אל החצי השני של מיטה ריקה, היא כבר לא תפגוש דבר מלבד אוויר. 

נוכחותם של רוחות הרפאים לא חולפת. לא מהר בכל אופן. הן שם, מרחפות בסמוך ליומיום. רוחות רפאים מהעבר ומכל עבר. כמספר הקשרים הקודמים, בתוספת כל אותם קשרים שרק חלמנו שיתממשו, שלא הספיקו לסדוק את הלב, רק להרטיט אותו. כולן, בפראפרזה על סלמה פרייברג, מרחפות מעלינו בחדר השינה. 

אנשים בסוף חייהם – אבל לא רק – ליבם עשוי להחמיץ, להיתקף ייאוש, על החיים שלא חיו. מחקרי פסיכולוגיה חיובית טוענים שאנו מתחרטים יותר על מה שלא עשינו מאשר על מה שעשינו. אבל המידע הזה לא מועיל במיוחד, מאחר והבחירה לסיים קשר היא פעולתית לא פחות מאשר הבחירה להילחם למען קשר. אפשר אולי לזקק את ההמלצה לכדי כך: כל בחירה צריכה להיות בעד אהבה. וגם כאן אנחנו נותרים חסרי הוראות הפעלה כיצד לצמצם חרטה. בעד אהבה ישנה על חשבון חדשה? בעד אהבה חדשה על חשבון ישנה? בעד אהבה עצמית? לאן נפנה?

כבר שילמנו 

ג׳ורדן פטרסון מקביל אדם לטקסט. כאשר יוצרים טקסט אפשר להבחין בין הפונקציה שכותבת לפונקציה שעורכת. כפי שיודע כל מי שניסה לעלות דברים על כתב, לא ניתן לכתוב ולערוך בו זמנית. טקסט אף פעם לא נשפך ישירות לדף בשטף נטול תיקונים, מחיקות ועריכה מחדש. השאיפה לחיים בלי חרטות, אפשרית כמו הניסיון לכתוב ולערוך בו זמנית. וודי אלן סיכם זאת נהדר כשאמר שחייו הם סרט בינוני שלא היה רוצה לראות כנראה שוב, אבל הוא כבר שילם על הכרטיס אז יצפה עד הסוף. החופש לערוך את סיפור חיינו מגיע עם מחיר – היכולת לדמיין את כל הפרקים שלא נכתבו, כל האהבות והקשרים שיכלו לפרוח ונבלו. לדמיין את החיים שלא חיינו, המקומות שלא ביקרנו בהם, הפרידות בטרם עת, האהבות שלא אהבנו עד תום. במאמץ הרואי, אנו מקבצים את מופע השרירותיות שנקרא חיים, ובעריכה מספיק מאומצת, הופכים זאת למשהו ראוי לקריאה.

כמו מכונת כביסה

מי שלא מאמין ברוחות רפאים, לא נדרש לפגוש את הכאב המייסר של חרטה. העבר קבור מאחוריו. יש הקלה במחשבה שכל בחירה היא בהכרח הבחירה הטובה ביותר ביחס לרגע בו התקבלה. לדעת שלא יכולנו לבחור טוב יותר. זו הפנטזיה. חיים ללא חרטות. ללא זיוף. נגן ג׳אז ותיק התבקש לתת עצה לנגן מתחיל. ״נגן רק את מה שאתה שומע״. הנגן שטח: ״אבל זה עמום מדי״ ועל כך השיב הנגן המקצועי – ״תתאמן עד שהמוסיקה תצרח את דרכה החוצה״. 

האנקדוטה הזו תפסה אותי כאידיאל של אותנטיות. אצל רובנו הקול הפנימי נשמע כמו מקהלה של קולות, שלמרבה הצער שרים באחידות מופתית. לו רק יכולנו כמו אותו נגן ג׳אז לשמוע קול אחד חזק בוקע מבעד לשאר הקולות, קול שיכתיב את הדרך. אפשרות חביבה יותר עלי, חביבה כי היא מכירה בטעויות ובחרטה כבלתי נמנעות, היא שזיוף אינו זיוף אלא ביחס לשאר הצלילים. לכן המבצע חופשי לבנות את המשפט המוסיקלי בכל צורה שתחמיא לתו שנחת עליו, גם אם לא התכוון. למעשה, אלו הרגעים שהופכים אלתור למרתק. יכולת ההיחלצות של נגן ממקומות שלא תכנן להיכנס אליהם. 

מפגש עם רוחות רפאים, עם אהבות שלא התממשו, עם חיים שלא נחיו, כואב. כואב מדי ומפחיד. לו רק יכולנו לשטוף מעל עצמנו את כל החרטות. להירגע למשמע הצליל של מכונת כביסה מחדר סמוך. יודעים לצפות מראש את סדר פעולות הניקוי. 

חיים נטולי חרטה

כמה מפתים הם חיים נטולי חרטה. כך כותב אפיקטטוס הפילוסוף הסטואי (בתרגום חופשי):

״עכשיו זה הזמן לחיות את האידיאלים שלך. כמה זמן תוכל להרשות לעצמך לדחות את מי שאתה? העצמי הנעלה יותר לא יכול לחכות יותר. הפוך את העקרונות שלך למעשה- עכשיו. ככל שתצא מוקדם יותר לדרך הרוחנית שלך, כך תהיה מאושר יותר. ככל שתחכה יותר, כך תהיה פגיע יותר לבינוניות ותהיה אכול על ידי אשמה וחרטה, בגלל שאתה יודע שאתה מסוגל ליותר. מרגע זה ואילך, הישבע להפסיק לאכזב את עצמך. הפרד את עצמך מהכלל. החלט להיות יוצא מן הכלל ועשה את מה שאתה חייב לעשות- עכשיו!״

״הישבע להפסיק לאכזב את עצמך״. איזו דרישה. עכשיו! ככל הנראה אפיקטטוס לא חי בתקופה בה הוא נקרע בין אלף צורות חיים שונות שכל אחת מבטיחה אושר לצידה. ככל הנראה לא נדרש לבהות בחייהם המושלמים של חבריו מפייסבוק בעודם טורפים את החיים. מדבריו עולה שאפשר לחלק את האנושות לטורפים ולמנשנשים. ברוח דומה, טים פריס טוען שהחיים שלא חיינו לא נחיו כי לא העזנו לטעום אכזבה. רובנו מציבים מטרות קטנות, מלקטים אהבות פושרות, נמנעים מלחלום גבוה, לחלום רחוק, כדי לא לחוש חרטה. בלוגיקה שאפשר להתווכח איתה, טים פריס טוען פרדוקסלית שמטרות ריאליסטיות קשות יותר להשגה ממטרות הרואיות. אחת, כי כולם הולכים עליהן אז יש יותר תחרות. שתיים, כי הן לא מלהיבות, אז מדוע שנטרח להילחם למענן? הוא אפילו נתן שם לתופעה: ADD: Adventure Deficit Disorder

טים פריס ואפיקטטוס מניחים שלאדם יש אפשרות לנווט את חייו אל החוף הרצוי. ואפשר גם לקרוא את הטקסט כקריאה להתעורר, להפסיק לערוך עד אין קץ את החיים שלא חיינו, שמא נטבע בתוכם ונאבד בדרך את החיים שאנו חיים כרגע. פתרונות של איזון משמימים, אך ראוי להזכירם: חשוב למצוא איזון בין כתיבה לעריכה, בין בחירה להתלבטות, בין וודאות לספק. מנגד, עולה בראשי ספרו של נחי אלון, ״כיצד ראוי לחיות, אדון ביאליק?״, שמתאר את מהלך חייו כאוסף של בחירות שפעלו עליו לא פחות מאשר הוא פעל עליהן. הוא ״הוחלט״ לא פחות מאשר ״החליט״ לפעול בצמתי חייו. האם הוא פטור מחרטה?

איך להתגבר על פרידה בשלושה צעדים פשוטים

אין שלושה צעדים. כפי שאין 50 דרכים לעזוב את זה אשר אהבת. יש רק דרך אחת, זו שבחרת, והיא בוודאות לא תהיה הטובה מכולן. אולי עקרון מנחה עדיף יהיה לאמץ את החרטה שמתלווה לפרידה. יש מידה של סכנה בפנטזיה של אין חרטה. היא מייצרת את הרושם שישנם אנשים שחייהם נכתבים ללא כתמים, ללא חרטות. שהשרירותיות היא מהם והלאה. שכל צליל נבחר בקפידה ורק מחכה לבקוע. אידיאל האותנטיות מלבה את האשליה שיש דרך נכונה. 

דרך נכונה או לא נכונה לא מכוח מה שהיא אלא מכוח הזמן החולף, שמכתיב את האפשרויות שנפרשות בפני אדם. מכוח המשמעות שאדם יוצק לתוכה. מכוח יכולתה להתכתב עם שאר הדרכים שצעדנו בהן. במרווח שבין פנטזיה למציאות מציע הפסיכואנליטיקאי וויניקוט מרחב פוטנציאלי שאינו פנטזיה ואינו מציאות. מקום שבו אפשר לחלום בהקיץ, לחלום על החיים שלא חיינו. המרחב הזה, כך טוען וויניקוט, חיוני לבריאות הנפשית. חיוני כדי שנוכל לחוות את ריבוי הממדים שדרכם אפשר לראות את החיים. 

כשאנחנו מוותרים על חרטה, אנחנו סוגרים את החלון למרחב פוטנציאלי. כשאנחנו מסרבים להתפייס עם רוחות הרפאים, אנחנו סוגרים את הדלת לקולות חשובים של אנשים שהיו לצידנו. יש להם מה לספר. הם חלק מהסיפור, גם אם הם לא כאן.  

הפעם נכון, הפעם באמת

YOLO הוא מושג שנועד להצדיק פעולה נטולת חרטה, כאילו הייתה אפשרית. לטרוף מעדן באותה תשוקה שניגשים לחיים. אין על מה להתחרט, יהיה המחיר הקלורי אשר יהיה, את חיה רק פעם אחת. מחוץ לפרסומת, אדם נדרש לשחות דרך אוקיינוס של חרטה על אינסוף חיים שחולפים במקביל. פרידה היא חיתוך חד בין שני מסלולי חיים שכבר לא יפגשו. אדם משקיע כמות עצומה של אנרגיה כדי להדוף את החרטה על חיים ואהבות שלא מימש. בדבריו של פיליפס מתחבאת אזהרה. בעודנו במרדף אחר החיים שלא חיינו, אנו עשויים להקריב את חיינו הנוכחיים. לעיתים בניסיונות כפייתיים לשחזר את הרגעים שפספסנו. במאמץ לחיות שוב ושוב את החיים המוחמצים. בניסיון לתקן. בניסיון לחזור לרגע שכשלנו, ששחררנו ידיים. כדי שניפגש שוב, ביום שמשי יותר, שם ליד הגשר, סביב האגם, בגעגוע נצחי לחזור להיות ביחד. 

אם לא עכשיו, אז בגלגול הבא. 

 
ד"ר אסף אלבז
ד"ר אסף אלבז

פסיכולוג, מתמחה בטיפול משפחתי וזוגי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמה לעדכונים

רוצה לקבל ממני מייל פעם בשבועיים רק תכנים איכותיים?
כל מה שצריך זה למלא את הפרטים בטופס:

עוד מחשבות

הרשמה לעדכונים

רוצה לקבל ממני מייל פעם בשבועיים רק תכנים איכותיים?
כל מה שצריך זה למלא את הפרטים בטופס: