אכן עולם הטל, ועם זאת – בודהיזם בעיתות מלחמה

מה חולף ומה ממשיך להתקיים מבעד לטבעה הריק של המציאות, המשתנה תמידית? מצד אחד, ״עולם הטל, אכן, עולם הטל״, מטאפורה מקסימה לזמניות השברירית של קיומנו בעולם הזה. ומנגד, המשפט הסוגר את שיר ההייקו של איסה: ״ועם זאת״. בתוך המשוואה של עולם הטל אל מול ״עם זאת״, אני מוצא יופי במחאה השקטה. נצחי הוא מה שאתה בוחר להנציח, מה שאתה מקדש ונאחז בו על אף הציווי הבודהיסטי לא להיאחז. האם בכך אדם מזמן לו סבל? כנראה. ואולי זו משאלת לב להניח שישנו מצב נטול סבל? שקיום יכול להיות נטול מאמץ?

קהילת נזירים שומרת על גבולותיה, גבולות של הרמוניה, חברות ושלווה. הם מצאו שקט והקיפו את עצמם באנשים שוחרי שקט. מי שאינו שוחר שקט, עוזב עם שחר. במרחק מה מהם יש גבול נוסף, סוער יותר, בו לא-נזירים נאבקים, נלחמים, הודפים את האויב – יהיה אדם, מחלה, בורות – כדי לאפשר את הבחירה הזו, לחיות בהרמוניה, חברות ושלווה. הם לא יכולים לנצח בלי להאמין בנצח. ולא הם ולא הנזירים, יכולים להתקיים האחד בלי האחר. מישהו צריך להחזיק את התקווה ומישהו צריך לשיר את התקווה.

בעודנו שרים שירי מלחמה, שווה לזכור שהרמוניה היא לא שירה ביוניסון, אלא במקהלה של קולות שלא דורכים האחד על השני.