שני אנשים יושבים בחדר, מטפל ומטופל, ותוהים איך לגשת ללב העניין. מהו לב העניין? אנסה למפות (רק חלק) מהתשובות לשאלה הזו – מה בדיוק קורה שם בטיפול?
חושבים טוב על הדברים
כי לחשוב לבד נורא קשה. אפשרי, אבל מבולגן וקופצני, כדרכן של מחשבות. מעטים האנשים שיכולים לשוחח עם עצמם ולחלץ מהשיחה ערך. מרבית השיחות עם אחרים לא באמת מאפשרות לנו לפגוש את עצמנו. איזה נפלא שלאדם יש לפחות שעה אחת בשבוע לצלול לתוך צלילות מחשבתית.
מרגישים
למטופלים אין ציפייה לקבל עצה. בשביל זה יש חברים ומשפחה. גם תובנה פורצת דרך אודות דחפים לא מודעים, ערכה הטיפולי מוטל בספק. הפסיכואנליטיקאי וויניקוט הסית את המיקוד מהפירוש הפרוידיאני, אל עבר החוויה הטיפולית.
לפי וויניקוט, השינוי מגיע מעצם החוויה של המפגש הטיפולי ולא ממה שבהכרח נאמר בו. הסיפור הוא לא רק לדעת את עצמך, אלא גם להרגיש את עצמך אחרת. שוב פעם להרגיש את הילד שבך, לפגוש סקרנות שכבתה, חשק לחיים שנשכח.
מתחברים
כשהמטפל משקף את דברי המטופל, לא יותר מאשר הד לדבריו, ההדהוד בחזרה מאפשר לנו לפגוש את עצמנו אחרת. לשמוע את המוסיקה שבין השורות ולהתחבר גם אליה.
מוציאים דברים מהקשרם
לפי הפסיכואנליטיקאי הלקאניאני גבריאל דהן טיפול זו אומנות ההוצאה מחוץ להקשר. הגדרה זו מרמזת שמטפל טוב מסוגל להמשיג מחדש את דבריו של המטופל באופן לא שגרתי. באופן שמוציא את המטופל מתוך שגרה שמיסגרה אותו עד כה.
לראות את החיים מתוך זווית אחרת, נקודת מבט חלופית,
שאולי
יש
בה
אור ותשוקה.
מעיזים
מעיזים לצאת מחוץ להקשר המוכר, שדרכו ראינו את עצמנו עד כה. לחתור במו ידינו מתחת לאמונות שלנו, לוותר על הסדר שעד כה עטף אותנו והעניק לנו ביטחון במחיר של סבל.
טיפול זו הזדמנות להוריד הגנות ולהתנסות לרגע בתקשורת שלא קיימת מחוץ למרחב הטיפולי.
מתחזקים
פחות במובן הדתי, יותר במובן הפרוידיאני. חיזוק כוחות האגו מאפשר לנו למצוא איזון בין דחפים לאיסורים, למצוא פשרה בין פנטזיה למציאות מבלי להקריב אף אחת מהשתיים.
בטיפול יש לנו אפשרות לרגע אחד להישען על המטפל כדי לפגוש את החרדות שלנו ממקום של תמיכה רגשית וביטחון במסגרת שמאפשרת להעיז להשתנות.
שורדים
כמה כיף לגלות שאפשר לשרוד אותנו? שהמחשבות או המשאלות היותר אפלות לא מפרקות את המטפל, לא מעוררות שיפוט או ביקורת.
מוכלים
לפי הפסיכואנליטיקאי ביון, מטפל מהווה מיכל לחרדה של המטופל. המטופל מפקיד אצל המטפל תכנים מעוררי חרדה, חסרי שם וצורה, ומקבל אותם בחזרה באופן שניתן ״לעכל״.
עם הזמן המיכל הופך לפנימי ולנו יש שפה רגשית לפגוש את החרדה מבלי להתפרק.
מסתכנים, במידה
לפי יהודה ישראלי, פסיכואנליטיקאי לקאניאני, טיפול הוא סוג של 'טראומה מבוקרת', ״ניסיון לדקונסטרוקציה של אמיתות נפשיות מוחלטות״. הגדרה זו מתבססת על תפיסת טראומה כאירוע בו אדם נחשף ליותר מדי מציאות בפרק זמן קצר מכדי לעכל. כחשיפה למציאות שלא ניתן להמשיגה במילים.
בטיפול יש ניסיון לחזור למקומות בהם חווינו דברים שלא נוסחו במילים, אך באופן מדוד, מתוך עמדה של שליטה בכמות החשיפה.
מתעוררים
״המציאות״ נהיית פחות ופחות מוחלטת ככל שאנו מוכנים לקבל את ההיבט הווירטואלי שבה.
מרגע שמאמצים נקודת מבט וירטואלית על מציאות חיינו, ניתן לשנות אותם, לספרם מחדש.
עורכים
יהודה ישראלי מיטיב לתאר את המתח שבין חיים בסיפור הדוק וכובל מידי לבין חיים בסיפור לא הדוק מספיק. סיפור בו לא ברור מי הדמות הראשית, מה העלילה, ומה המוטיב המרכזי. במצב כזה אנו חווים דיסאוריינטציה וחרדה ותפקיד המטפל לעזור בעריכת סיפור החיים באופן בו יש קו עלילה ברור שממנו המטופל ירצה ויוכל להמשיך הלאה.
לומדים
לומדים איך להיות טובים יותר לעצמנו ולאחרים, איך לתקן קשרים, להעמיק קשרים. לומדים להתיידד עם עצמנו. לסבול את עצמנו ואת הצדדים הלא רצויים שהסתרנו או טשטשנו.
לומדים שאנחנו בסדר, כפי שאנחנו, שאנחנו לא יותר מדי, שאנחנו נסבלים, על אף הכל.
מקבלים כלים לחיים
ושאר הרשימה היא לא בגדר כלים לחיים? כלי נפש לחצוב באמצעותם מציאות חיים שקרובה יותר לחיים שאדם איחל לעצמו? לו היינו יכולים להתהלך בעולם בתחושה שאנחנו מיוחדים בזכות עצמנו, משוחררים מציפיות חיצוניות, איך אז היינו מגיעים למפגש עם החיים?
היחס בין טיפול לחיים הוא כזה: הטיפול תומך בחיים ולא ההפך. כל מה שמגיע לחדר הטיפולים נועד כדי לאפשר מפגש בטוח ואמיץ יותר עם מה שקורה מחוץ לחדר הטיפולים.
נקודת סיום טיפולית מוצלחת היא כזו שבה המטופל מסוגל לשזור את החשיבה הטיפולית שגיבש לתוך חייו ללא תיווך מצד המטפל. החשיבה הטיפולית אינה תכנים, אלא תהליכים. תהליכי התבוננות והטלת ספק שמאפשרים לכתוב את מהלך חיינו ביתר חופש.
