חדר ריק / רבקה מרים
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בְּמַעֲמַקֵּי בֵּיתֵנוּ
מִתְגּוֹרֵר לְבַדּוֹ הַחֶדֶר הָרֵיק
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
הֲנִכָּנֵס וְנִצְטוֹפֵף בֵּין קִירוֹתָיו
אוֹ שֶׁמָּא מִנְחָה נַקְרִיב לְפָנָיו
הֲנִצְעַק אֶל חֲלָלוֹ אוֹ שֶׁמָּא נִצְהַל
הֲנִפְתַּח דַּלְתוֹתָיו וְשֶׁמָּא נִנְעַל
הֲנִקְרָא לוֹ מַרְתֵּף, הֲנִקְרָא לוֹ הֵיכָל
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק, מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
הֲנִתְפָּרֵעַ לִכְבוֹדוֹ, הַאִם נִסְתָּרֵק
הֲנָבוֹא בְּמַחֲבוֹאִים עִמּוֹ לְשַׂחֵק
לְתָפְסוֹ וְלִלְחֹשׁ לוֹ: חֶדֶר רֵיק, חֶדֶר רֵיק
חֶדֶר רֵיק.
אסתר פלד (בספרה פתיחות מלאה וספק, 2022, שעליו אי אפשר להמליץ יתר על המידה) כותבת איך אדם חי את חייו בתוך מה שיש לו, ולא פחות מכך- בתוך מה שאין לו. מה יש לי, אף פעם לא מספיק, ומה נגזל ממני, תמיד בתחושת חוסר. אלו צורות שונות של סבל. ומשני הדברים אנחנו לא מרוצים. מהיש- אף פעם לא מספיק. ומהאין- הוא מאמלל אותנו, מכאיב בחסרונו. ואנחנו שבויים בתוך תחושה שלו רק היה יותר ממה שכבר יש ולו רק היה פחות מהאין הזה שמטריף אותנו, אז, ורק אז- הכל היה טוב יותר. ואנחנו עושים רשימת מכולת של כל מה שחסר. מתחשבנים. סופרים. תמיד במרחק נגיעה, מרחק צעד, מהדבר הזה, שהוא הוא, יהפוך אותנו למאושרים.
בתוך ההקשר הזוגי והמשפחתי, המציאות של התחשבנות מופיעה לא פעם. סופרים את מה שיש ואת מה שאין.
לפעמים סופרים תכונות. למה הוא לא יותר מתחשב? למה היא עקשנית כל כך? למה היא לא מסכימה עם כלום? למה הוא אף פעם לא עוזר? למה הוא קמצן, כספית, רגשית? למה הכל חייב להיות קשה?
לפעמים ההתחשבנות היא על פעולות. מי ישטוף כלים, יעשה כביסה, יטפל בחשבונות, יוציא את הכלב, יכין את הילדים לבית ספר.
לפעמים ההתחשבנות היא על מטרות חיים, ערכים. איפה ויתרנו, איפה איבדנו קצת את עצמנו כדי להיות מותאמים לאחר.
ניקח לדוגמא את הזוג הבא:
מדובר בזוג גרושים, כל אחד גר בעיר אחרת, כל אחד עם ילדיו מקשר קודם, מנסה לקיים קשר זוגי חדש. מה חסר להם? בהתחלה כלום, יש אהבה, יש מיניות, יש עתיד, מעורפל, אבל מספיק רחוק כדי שלא ילחיץ. האישה בשנות השלושים, רוצה עוד ילד. הגבר, בשנות הארבעים, ישמח לגדל ילד בביתו הנוח והחדש שקנה, לא בביתה של אותה אישה, שהוא למעשה ביתה של אמה מאז התגרשה.
בואו נצא מתוך הנחה שאין פתרון קסם. הגרושים והגרושות של הזוג לא יאפשרו תנועה, ואין אמצע אמיתי, כי אמצע פירושו שכולם אומללים וכולם נתלשים ממציאות חייהם. שניהם מנסים, באמת מנסים, שנה וחצי, אפילו הולכים לטיפול זוגי. לפעמים כועסים, לפעמים נפרדים, ואז חוזרים ושולם שולם לעולם, לא ניפרד עוד אף פעם. ואז שוב נפרדים וחוזרים.
על פניו, זה הסיפור שלהם, אבל בעצם, ולשם ההרצאה מכוונת, זה הסיפור של כל מי שעסוק בהתחשבנות.
מה נוכל להגיד לזוג כזה? מה נוכל להגיד לכל זוג שמתחשבן. לכל זוגיות שמתקיימת אל מול אילוצים, אל מול מציאות שהופכת את הקשר לפחות ממושלם. כל זוג והכמעט שלו. כל זוג מנסה לרקוד בתוך משולש של מיניות, זוגיות ומשפחתיות, ולרב בתחושה שצריך להתפשר על אחד או יותר מהשלושה. מה נוכל להגיד לזוג שמרגיש שאולי החיים הם במקום אחר?
נתחיל בלהתבונן, מה יש בתוך המלה הזו בעל, אישה, בן זוג, בת זוג.
אחת התפיסות שרבים מביאים לתוך הקשר היא שזוגיות היא התחייבות הדדית לממש את משאלות בני הזוג. הציפייה הלא תמיד מפורשת היא שהאחר ישלים את החוסרים שלנו. מה שמוביל בהכרח לאכזבה.
יש שתי צורות לגשת אל האכזבה, שמלווה אותנו על בסיס יומי. אכזבה מהפער בין רצוי למצוי.
צורה אחת היא להתייחס לאכזבה כאל מצפן – היא מלמדת אותי מה חסר ומאפשרת לתקן כיוון. אידיאלית, לשנות את בן הזוג, פחות אידיאלית, להחליף בן זוג.
כמה דברים נובעים מתוך גישת אכזבה כמצפן. ראשית, ההתחשבנות נתפסת כלגיטימית, חלק ממשא ומתן. שנית, אם יש פתרון, הוא בצורת פשרה, שלעיתים לא מספקת לשני הצדדים. שלישית, היא מאפשרת לנו להחזיק באמונה שיש מקום כזה, שבו אין חוסר. עולם שכולו טוב.
מטפלים זוגיים שומרים את הקלף הזה לרגעים קשים ושואלים- זוכרים את הזמנים שהיה לכם טוב? מה היה בהתחלה? מה קירב ביניכם? והשאלה הזו לרב גורמת לבני הזוג לרגע אחד להניח את הנשק ולהתפנות לנוסטלגיה. אבל נוסטלגיה, היא מסוכנת. כי היא שייכת למשפחה של אשליה שישנו מקום בו אין חוסר. איזה מין מקום שנקרא לו גן העדן האבוד. שישנה אפשרות, אם רק נעבוד מספיק קשה, אם נשפר את מיומנויות התקשורת שלנו, שלא נחווה יותר חוסר. ולאדם החילוני קשה לשמוע את הבשורה הזו שאין אהבה מושלמת כמעט כמו שקשה לאדם הדתי לשמוע את הבשורה שאין אלוהים.
אם נחזור רגע לזוג שלנו, הוא אומר, בואי לגור איתי, היא אומרת, לא- אתה תבוא לגור איתי, וביחד הם מתקוטטים על בסיס קבוע, איך משפחתיות אמורה להיראות ואיך אפשר לתת מענה לצרכים אחד של השני. תביעות בלתי פוסקות שמאיימות על עתיד הקשר. חיפוש אחר פשרה שלא תספק באמת את אף אחד מהצדדים. אצל זוגות אחרים, זו התחשבנות יומית שנועדה לתקן את האחר, להפוך אותו לקצת יותר קרוב למושלם הזה שאליו אנחנו שואפים ושואפות.
צורה שנייה להתמודד עם האכזבה, היא לקבל את הפער כמצב נתון. במילים אחרות, חוסר הוא פ׳יצר, לא באג, במערכת. אכזבה היא לא אפשרות, היא מצב מובנה במציאות. זו בחירה מאד מאתגרת, ומאד לא תואמת את רוח הזמן. זה קשה בערך כמו להפנות עורף לתרבות שלמה שמעודדת אותנו לצרוך, לשדרג, לדרוש עוד, לצפות לשיפור, לקדמה. אפשר רק לנוע קדימה. כל דבר פחות מזה הוא נסיגה. בו זמנית, וזו הבשורה של ההרצאה הזו – יש משהו מנחם בידיעה שהחוסר הוא here to stay. יש משהו מנחם בלוותר על הרעיון של שלמות. על הרעיון של שלום בית. לא יהיה שלום, לא במזרח התיכון ולא במערכת היחסים שלנו.
הנקודה היא שבין אם את שלמה עם החוסר, עם האכזבה, עם החלקיות וחוסר המושלמות- או לא- כך או כך את הולכת לפגוש אותם. אבל לוקח זמן להבין את זה.
עכשיו בטח כולם מהנהנים בתוכם, ברור שאין קשר מושלם, כולנו יודעים זאת. ידוע שברגע שמקסם ההתאהבות חולף, מתחיל הקשר האמיתי. מה שאני מכוון אליו זה לחבק את האין גם ברמה הרגשית. לא רק לדעת מה זה אומר לחיות עם האין, אלא להשלים איתו.
הזוג שלנו בדוגמא רוצה לראות את הדברים אחרת, באמת רוצה לאתחל את היחסים. בלי להיפרד, רק לשנות את המבט. להפסיק לפעול מתוך המקום הנפשי של אין. להפסיק את השיח של הקיפוח. שיח של התחשבנות. מי בא אל מי יותר, מי מוותר יותר למען הקשר, מי מקבל יותר את ילדיו של האחר. הזוג הזה ממש רוצה לראות את מה שיש. לקבל את האין. איזה תרגיל קשה באופן בלתי נתפס, לשחרר את התחושה שחסר.
כל כך קשה. כל כך קשה? אנשים באים לטיפול זוגי ורוצים כלים. מבינים ששינוי נדרש, אבל לא יודעים איך לבצע אותו, כאילו שיש איזה אירוע מיוחד שצריך להתחולל, תהליך ארוך שעליו יש לעבוד חודשים או שנים כדי לאפשרו. כשמדובר בעצם בהחלטה פנימית להשלים עם החוסר. הרבה לפני שמתחילים להשלים עם בן הזוג. כלומר, אפילו בהגיעם לטיפול, התחושה היא של אין (במקרה הזה- אין כלים). והמרחק בין אין ליש, הוא קצר משנדמה. הוא כרוך בהחלטה, לא בפעולה, או בסדרה של מפגשים שבסופם תצא עם ״משהו״.
מבט מחודש:
האין מבטא אך ורק את היעדרו של טוב. אבל אין הוא לא רע לשכעצמו. הזוג, שמייחל להיות ביחד יותר, או הזוג שכמה ליותר מיניות בתוך הקשר הזוגי, הם חווים את המצב כרע, כבלתי נסבל. אך למעשה, הם פוגשים את האין של הקשר והוא לא רע כפי שהוא מייצג היעדר של טוב, אליו הם מייחלים.
שוב- היעדר הטוב הוא לא רע לכשעצמו. זו לא חוויה רעה נוכחת, של קיפוח, של סבל, של חסך. זו חוויה של היעדר טוב.
אולי זה נשמע ילדותי, אבל בשעת כעס, אנחנו בהחלט יכולים לייחס לבן הזוג כוונות רעות. בזמן שמה שאנחנו פוגשים בתוכנו זה את הבור של האין, של החוסר. ועם האין יש מה לעשות. כי במקום שבו אין כלום, גם אין תחושת קיפוח וכעס ותובענות והתחשבנות. במקום שבו אנחנו מקבלים את האין, נשאר מקום לחשוב מה עושים עם האין. איך חיים איתו? איך הופכים את האין הזה למשהו שמעניק משמעות? איך בוחרים לחיות עם האין? איך לא משתעבדים לתחושת קיפוח, לכאב, לתחושת האין צדק, להתחשבנות האינסופית? איך בוחרים לחיות למרות מה שאין, בגלל מה שאין?
(עכשיו כשמדברים על זה, אפשר לפתוח סוגריים ולשאול על מנגנוני פיצוי- איך מנסים לסתום את הבור של האין בזוגיות על ידי התמכרות לקניות, מסכים, אוכל… וצבירת ״ישים״ שיאזנו את הגרעון הרגשי. אבל זה כבר נושא אחר).
בחזרה לזוג:
הזוג שלנו יודע שאולי הטוב הזה יגיע, אולי לא, אבל מה שאין להם לא יכול לפגוע בהם. בהחלט יכול להיות שהם יחליטו שהאין הזה הוא סיבה להיפרד. והאין הזה ידחוף אותם לבקש שיהיה. לרדוף אחרי משהו יותר טוב.
אבל נאמר לרגע שהם מחליטים, באופן מאד לא טיפוסי, לאמץ לרגע את האין, כמצב נתון. המרחק הגיאוגרפי, הויתור על הבאת ילד נוסף, הציפייה שהאחר יהיה זמין להם בכל עת.
מה שאפשר לשאול זה איך האין אפשרות לגור ביחד יכולה להצמיח אותם? איך המרחק וחוסר הזמינות מעניקים למפגשים איכות חד פעמית? איך המרחק מעניק חיים לקשר ושומר על התשוקה? איך האין משפחה נורמטיבית של אבא אמא ילד בית וכלב מאפשרת להם להמציא את עצמם מחדש?
בספרה (פתיחות מלאה וספק), אסתר פלד מזכירה את הטקסט הבא מתוך דאו דה צ׳ינג (לאו-צה):
שלושה חישורים מתאחים בטבור הגלגל
לפי האין שביניהם שימושו של הגלגל
מרככים חומר לעשות בו כלי
לפי האין שבתוכו שימושו של הכלי
קורעים דלת וחלון לעשות חדר
לפי האין שבתוכן שימושו של החדר
על כן
לפי היש התועלת
לפי האין- השימוש
זה קשה, אולי בלתי אפשרי, לראות את הריק שבין חישורי הגלגל.
לראות שחדר מוגדר לא פחות על ידי מה שאין בו, ולא רק על בסיס מה שיש בו.
לראות שהקשר מתקיים מכח הריק שבתוכו. מצליח להתגלגל מכח מה שאין בו. שהדבר האחד הזה, שהוא בלתי נסבל, תחושת הקיפוח, הילד מהנישואים הקודמים, החברה הטובה, טובה מדי, שגוזלת את הזמן המשותף, שהתחביב או הקרירה שלו, שבשבילם הוא נעלם לשעות, אולי ימים, זה הדבר שמאפשר לכל מבנה התשוקה להתקיים, לגעגוע להיבנות, למפגש להיות מרגש.
אני מקווה שכל זה לא נשמע בנאלי כמו משפטי לראות את חצי הכוס המלאה.
אנסה לחדד לסיום למה זו בשורה קצת יותר מרגשת מאשר לראות חצאי כוסות:
האין הזה, שעליו אנחנו זועקים, לא רק שהוא כאן כדי להישאר, הוא אפילו חיוני. כשאנחנו כועסים על בן או בת הזוג, אנחנו בעצם מאוכזבים שהוא לא (קצת) יותר מושלם. ברמה לא מודעת, כולנו מייחלים לבן זוג מושלם, חזק, זמין תמידית, אוהב תמידית, נאמן תמידית. מהר מריחים כשמדובר בעסקה מפוקפקת, מתמקחים ככל הניתן או ממשיכים לדבר הבא. כועסים על התרמית. לעד רוצים להשתייך למועדון שלא יסכים לקבל אותנו כחברי מועדון. מושלמותו של בן הזוג מלמדת על מושלמותנו. והפוך- חלקיותו וחוסר מושלמותו של בן הזוג מלמדת על חלקיותנו וחוסר מושלמותנו. מי היה מאמין שהאדם שלצידנו תלותי, נזקק, כמה, נותן מעט, מבקש הרבה. מבקש את מה שאין לנו לתת.
כפי שיהודה ישראלי, פסיכואנליטיקאי לקאניאני, מציין בצורה מדויקת: קשה לנו לראות שהתשובה לשאלה מה אנחנו אוהבים באחר, לא קשורה אליו ישירות. היא קשורה למבנה של היחסים. ההתמקמות שלנו זה ביחס לשני, היא היא הדבר שאותו אנחנו אוהבים. את המבנה אנחנו אוהבים. והמבנה מוגדר לא פחות על ידי מה שאין בו, לא רק מה שיש בו. נגיד, העלמה במצוקה, האם היא באמת במצוקה, או שהיא מבנה את היחסים ככאלו, כדי להשאיר מקום לאחר להיכנס לעולמה. הגבר הפגיע והרגיש, אולי אפילו עם נטייה ל״הרס עצמי״, אולי הוא מבנה את עצמו ככזה, על מנת לשבות את ליבה של בת הזוג, שרק מייחלת להושיע אותו? היא והוא מביאים לתוך הקשר את האין שלהם, את החולשה, את הפגיעות, את התלות, וזה מה שמאפשר להם להתקרב. הרעיון של שני אנשים שלמים נטולי כל חסר, בן הזוג המושלם, לא מאפשר לזוגיות להתקיים. אם הוא כל כך מושלם, מדוע הוא תלוי בי?
כלומר, שינוי במבנה, מוביל לשינוי באהבה. הילדים שעוזבים את הקן ופתאום הזמן המשותף קיים בשפע. האישה שפתאום פורחת בעבודה וכבר לא נשענת על בן זוגה מבחינה כלכלית. פתאום אין יותר חוסר ואז הזוגיות מתפרקת. פתאום כשהבעיות מוסרות מעל פני השטח, עולות תהיות לגבי הצורך בקשר.
אומרים- אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו. כלומר, בהכרח אנחנו תמיד בסיפוק חלקי, בתחושת חוסר בלתי ניתנת לגישור. פחות מקובל לראות כיצד החלקיות הזו, חצי התאווה, התלות באחר שלא יכול לספק לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים. כיצד האין מספק מבנה ומסגרת ותנועה לתוך מערכות היחסים שלנו. כיצד האין שמובנה בתוך מערכת היחסים יוצק לתוכה תשוקה להתקרבות.
